תלונות הדדיות באלימות במשפחה — כששני הצדדים התלוננו
״שנינו התלוננו״ — וההנחה שזה מתקזז היא בדיוק ההפך ממה שקורה בפועל.
יש עכשיו שני תיקים ושני חשודים — ואתם משיבים כחשודים בתיק אחד ומוסרים עדות בשני.
אני עו״ד ירון בוכובזה. ספרו לנו מה קרה — לפני החקירה הבאה, לא אחריה.
התשובה בקצרה
- שתי תלונות אינן מבטלות זו את זו — הן מכפילות. כל תלונה נבדקת בפני עצמה, ומה שאמרתם בתלונה שלכם ייקרא גם בתיק שבו אתם חשודים.
- ⛔ והדבר האחד שאסור בשום מצב: קשר עם הצד השני — גם לא בתשובה להודעה שהוא שלח, וגם לא דרך המשפחה. זו חשיפה לעבירה נפרדת.
- ואל תמחקו כלום — גם לא את מה שמביך. עו״ד ירון בוכובזה: ספרו לנו מה קרה
- ״שנינו התלוננו״ — והמצב הזה מסוכן יותר משנדמה
- היום הראשון — סדר פעולות, ולא רשימת מחשבות
- שתי תלונות אינן מבטלות זו את זו — הן מכפילות
- ולמה זה מסובך יותר מתיק רגיל
- ״היא התחילה״ — למה זה נכון ולא מספיק
- ״אלימות הדדית״ — מונח שאנשים מביאים, ולא מונח שמסדר את התיק
- החקירה — ומה שכדאי לדעת לפניה
- ⛔ והדבר האחד שאסור בשום מצב — יצירת קשר עם הצד השני
- העדים — שכנים, קרובים, וכל מי שהיה שם
- ובתחנה עצמה — כששני הצדדים נמצאים באותו מקום
- ואל תמחקו כלום — גם לא את מה שמביך
- התיעוד — מה באמת שווה משהו
- המעצר, השחרור והתנאים — כששני הצדדים חשודים
- וההרחקה מהבית — כששניכם גרים באותו מקום
- וכשיש ילדים בבית
- וכשצד אחד רוצה לחזור בו
- שני תיקים, שתי החלטות — ולא בהכרח זהות
- הטעויות שאני רואה חוזרות במצב הזה
- ומה קורה עם הזמן — כששני התיקים מתמשכים
- ומה שהמשפחה סביב יכולה לעשות — ומה לא
- והצורך שיאמינו לכם — הרגש שמניע כמעט כל טעות כאן
- ומה אני בודק כשמגיעים אליי עם שתי תלונות
- ומה שאני מבקש שתיקחו מהעמוד הזה
- מה אני עושה, ומה איני עושה
- שאלות ותשובות
״שנינו התלוננו״ — והמצב הזה מסוכן יותר משנדמה
וזה אחד המצבים שמגיעים אליי הכי הרבה מתוך אירוע במשפחה, וכמעט תמיד עם אותה הנחה — שהיא שגויה.
ההנחה היא ששתי תלונות מאזנות זו את זו. ״היא התלוננה, אני התלוננתי, זה יתקזז״. ובפועל קורה ההפך הגמור: יש עכשיו שני תיקים, ושני אנשים חשודים.
ומה שהופך את זה לקשה במיוחד: אתם משיבים לחקירה כחשודים ומוסרים עדות כמתלוננים — לעיתים באותו יום, ולעיתים באותה תחנה. וכל מילה שנאמרת בכובע אחד קיימת גם בכובע השני.
ואומר מיד את מה שחשוב מכול: אין בעמוד הזה שום הכוונה כיצד להגיש תלונה כדי ״לאזן״. יש בו הסבר מה קורה כשזה כבר קרה, ומה נכון לעשות מכאן.
אני עו״ד ירון בוכובזה. ואם שניכם התלוננתם ואתם באמצע האירוע — ספרו לנו מה קרה לפני החקירה הבאה, לא אחריה.
היום הראשון — סדר פעולות, ולא רשימת מחשבות
ואת המקטע הזה שמתי מוקדם בכוונה, כי מי שקורא את העמוד הזה בשעות הראשונות צריך משהו לעשות, לא רק משהו להבין.
ראשית — עוצרים כל קשר עם הצד השני, מאותו רגע. ואם כבר הייתה תכתובת אחרי האירוע — לא מוחקים אותה, ומעדכנים בה את עורך הדין.
שנית — מגבים הכול כפי שהוא. התכתבויות מלאות, לא קטעים. יומן שיחות. תמונות עם התאריך שבו צולמו. וכל מסמך רפואי, גם אם נראה לכם שולי.
שלישית — כותבים לעצמכם את הרצף. מה קרה, באיזו שעה, מי היה בבית, ומי ראה או שמע. ובכל שורה מציינים אם יש לה תיעוד או שהיא מהזיכרון בלבד.
רביעית — בודקים מה נאמר בתלונה שלכם, אם הגשתם. ואם אינכם זוכרים במדויק — זה עצמו פרט שצריך לטפל בו לפני החקירה, ולא בתוכה.
וחמישית, והיא הפעולה שמשנה הכי הרבה: מתייעצים לפני החקירה הבאה. לא אחריה, ולא ״אם זה יסתבך״ — כי ההסתבכות, כשהיא מגיעה, מגיעה בתוך החקירה עצמה.
שתי תלונות אינן מבטלות זו את זו — הן מכפילות
וזו הנקודה שאני מבקש להתחיל בה, כי כל השאר נגזר ממנה.
כל תלונה נבדקת בפני עצמה. העובדה שגם אתם התלוננתם אינה מקטינה את החשד נגדכם, ואינה גורמת לאיש לבחון את שתי התלונות כמשוואה אחת.
ומה שנוצר בפועל הוא מצב עם שתי חזיתות: בחזית אחת אתם מתגוננים, ובשנייה אתם המתלוננים. ואלה לא רק שני תפקידים — אלה שני עולמות של חובות וזכויות.
וההשלכה המעשית הראשונה היא זו: מה שסיפרתם בתלונה שלכם ייקרא גם בתיק שבו אתם חשודים. ומי שמגזים בתלונה כדי ״שיתייחסו ברצינות״ מייצר לעצמו סתירה בתיק השני.
ואומר את זה בכנות ובלי לרכך: ראיתי מצבים שבהם התלונה שאדם הגיש בעצמו הפכה למקור הראיות המשמעותי ביותר נגדו. לא כי הוא שיקר — אלא כי הוא תיאר את האירוע בהתרגשות, בלי לחשוב שכל משפט בו ייבדק מול הגרסה שיאמר למחרת.
ולכן השאלה בשלב הזה אינה ״איך אני מחזק את התלונה שלי״ — אלא ״מה בדיוק אמרתי, ואיפה זה עומד מול מה שאני נשאל עכשיו״.
ולמה זה מסובך יותר מתיק רגיל
ואת החלק הזה כדאי להבין לפני החקירה, כי הוא מסביר את השאלות שיישאלו בה.
בתיק רגיל יש צד מתלונן וצד חשוד, ולכל אחד מהם תפקיד ברור. בתלונות הדדיות התפקידים מתערבבים — ולכן גם הבדיקה שונה.
ומה שנבדק בפועל אינו רק ״מה קרה״, אלא גם מי אמר מה, מתי, ובאיזה הקשר. הפרשי זמן בין שתי התלונות, מה נאמר בפנייה הראשונה למוקד, ומה נוסף רק אחר כך.
ומכאן שאלה שמגיעה לרוב באמצע החקירה, ותופסת אנשים לא מוכנים: ״למה התלוננת רק אחרי שהיא התלוננה?״
ולשאלה הזו יש לעיתים תשובה טובה לחלוטין — פחד, בושה, תקווה שזה ייגמר לבד, או פשוט חוסר ידיעה שאפשר. אבל תשובה טובה שנאמרת בהפתעה, בלי סדר ובלי דיוק, נשמעת אחרת לגמרי מתשובה שנאמרת מתוך שליטה בעובדות.
ואיני מלמד איש מה לומר. מה שאני כן עושה הוא לוודא שאתם יודעים מה אתם עצמכם אמרתם ומתי — כי זה מה שנשאלים עליו, וזה מה שאי-אפשר לשחזר באמצע חדר חקירות.
״היא התחילה״ — למה זה נכון ולא מספיק
וזה המשפט שאני שומע יותר מכל משפט אחר במצבים האלה, ואני מתייחס אליו ברצינות.
ולרוב הוא נאמר באמת. אבל כטענה, בפני עצמה, הוא אינו עונה על השאלה שנשאלת.
כי מה שנבחן אינו רק מי פתח, אלא מה כל אחד עשה, מתי, ומה היה יחסי הכוחות באותו רגע.
ומה שאני רואה קורה: אדם משקיע את כל האנרגיה בהוכחת ההתחלה, ומזניח לחלוטין את מה שקרה אחריה — ואז הוא מגלה שהחקירה כלל לא התמקדה בשאלה שהוא הכין את עצמו אליה.
וטענות כמו הגנה עצמית או הדיפה הן טענות שנבחנות לגופן, לפי הנסיבות הקונקרטיות ולפי הראיות — ואיני מבטיח לאיש שטענה כזו תתקבל. מה שאני כן אומר הוא שהיא נבחנת ברצינות כשהיא מוצגת בדיוק, ועם מה שתומך בה — ולא כשהיא מוצגת כתחושה.
ולכן ההבדל בין ״היא התחילה״ לבין תיאור מסודר של הרצף אינו סגנוני. הוא ההבדל בין אמירה לבין טענה.
״אלימות הדדית״ — מונח שאנשים מביאים, ולא מונח שמסדר את התיק
וזו נקודה שאני מדגיש כי היא משנה את הדרך שבה אנשים מציגים את עצמם בחקירה.
אנשים מגיעים אליי עם המונח מוכן: ״זו אלימות הדדית״. ולרוב הם מתכוונים לומר משהו נכון — שהיה כאן רצף, ולא אירוע חד-צדדי.
אבל כמסגרת להתגונן בה, המונח הזה עושה בדיוק את ההפך: הוא מטשטש את מה שכל צד עשה, ומחליף את זה בהכללה.
ומה שנבחן בפועל אינו ״מי אשם באווירה בבית״, אלא מעשים מסוימים. ומי שמאמץ את המונח הזה בעצמו מוצא את עצמו מודה בכללי במקום להשיב על הפרטני.
ואומר את זה חד: תיאור עצמי כ״הדדי״ בחקירה נשמע לעיתים כהודאה חלקית. לא משום שהוא שקר — אלא משום שהוא כללי, ובחקירה כלליות עובדת נגדכם.
ומה שאני עושה במקום זה: מפרק את הרצף לאירועים, ולכל אירוע מצמיד את מה שיש לגביו. וזה פחות נוח לספר, והרבה יותר קל להחזיק.
החקירה — ומה שכדאי לדעת לפניה
ואת המקטע הזה כתבתי למי שכבר יש בידו זימון, או שמצפה לו בימים הקרובים.
הדבר הראשון: בררו באיזה מעמד אתם מוזמנים. עדות של מתלונן וחקירה של חשוד אינן אותו דבר — ובמצב של תלונות הדדיות אפשר בהחלט להיות שניהם.
והדבר השני, והוא החשוב מכולם: זכות ההיוועצות בעורך דין קיימת לפני החקירה, לא אחריה. ואנשים מוותרים עליה שוב ושוב מאותה סיבה — ״אין לי מה להסתיר, אני אסביר והכול יסתדר״.
ומה שקורה בפועל למי שנכנס כך: הוא מסביר טוב מאוד את מה שהוא חושב שנשאל, ולא את מה שנשאל.
והדבר השלישי: בתלונות הדדיות תישאלו כמעט תמיד על התלונה שלכם עצמכם. מתי הגשתם, למה אז, ומה בדיוק אמרתם בה. ומי שאינו זוכר מה כתב בתלונה שלו נמצא בעמדה קשה, כי הפער בין הגרסאות נראה כשינוי — גם כשהוא רק שכחה.
⛔ ומה שלא עושים בשום מצב: לא ״מסדרים״ פרטים כדי שיתאימו, ולא מוסיפים אירועים שלא נזכרו בתלונה המקורית רק כדי לחזק אותה. זה נראה בדיוק כמו מה שהוא לא — וזה מה שהופך תיק אחד לשניים.
⛔ והדבר האחד שאסור בשום מצב — יצירת קשר עם הצד השני
ואת זה אני כותב בנפרד ובהדגשה, כי זו הטעות שהורסת תיקים יותר מכל טעות אחרת שאני מכיר.
אל תיצרו קשר עם הצד השני. לא בהודעה, לא בשיחה, לא ״רק כדי להבין למה עשית את זה״, ולא כדי להתנצל.
ולא דרך אדם שלישי. ולא דרך ההורים, לא דרך אח, ולא דרך חבר משותף ש״רק ידבר איתה בשקט״.
וזה נכון גם כשהצד השני פונה אליכם ראשון. ואומר את זה בפירוש כי זה בדיוק מה שקורה: אחרי יום-יומיים מגיעה הודעה, ״בוא נדבר״, ״לא התכוונתי שזה יגיע לזה״ — ואדם שנמצא בסערה משיב.
ולמה זה מסוכן: פנייה כזו עלולה להיתפס כניסיון להשפיע על מתלונן — וזו חשיפה לעבירה נפרדת, לעיתים חמורה מזו שבתיק המקורי. וגם כשהכוונה תמימה לחלוטין, המראה החיצוני שלה אינו תמים.
ואם יש תנאי שחרור או צו שאוסר קשר — ההודעה היחידה הזו היא הפרה, גם אם היא נשלחה מתוך כאב ולא מתוך זדון.
ומה שכן עושים: מעבירים כל פנייה לעורך הדין, בלי להשיב עליה, ובלי למחוק אותה. וזה כמעט תמיד גם מה ששומר עליכם בהמשך.
העדים — שכנים, קרובים, וכל מי שהיה שם
ובתיקים במשפחה יש כמעט תמיד עדים, גם כשנדמה שהיינו לבד.
שכן ששמע. קרוב שהיה בסלון. מישהו שדיברתם איתו בטלפון באותו ערב. ואנשים אלה עשויים להיחקר.
⛔ ומכאן הכלל שאני חוזר עליו: לא פונים לעדים. לא כדי לשאול מה הם ראו, לא כדי ״לרענן״, ולא כדי לספר להם את הצד שלכם.
וזה נכון גם כשהעד הוא ההורה שלכם, וגם כשהוא חבר קרוב שמתקשר בעצמו לשאול מה קורה. שיחה כזו עלולה להיתפס כניסיון להשפיע — וזו חשיפה נפרדת לחלוטין מהתיק המקורי.
ומה שכן מותר ונכון: לומר למי שפונה אליכם שאתם באמצע הליך ואינכם יכולים לדבר עליו, ולעצור שם. וזו אינה גסות רוח, וזה גם לא נראה כהסתרה — זה נראה כמו אדם שמתנהל נכון.
ואם מישהו מסר לכם מיוזמתו שהוא נחקר או שנשאל — מעדכנים את עורך הדין, ולא מנהלים איתו שיחה על התוכן.
ובתחנה עצמה — כששני הצדדים נמצאים באותו מקום
וזה מצב מביך ומלחיץ, ולכן כדאי לדעת עליו מראש ולא לגלות אותו בדלת.
קורה ששני הצדדים מגיעים לתחנה באותו יום, ולעיתים ממתינים במרחק מטרים זה מזה.
⛔ ומה שעושים אז הוא כלום. לא מסתכלים, לא מדברים, ולא מגיבים לשום אמירה — גם לא כשנאמר משהו שקשה לשמוע.
ואם אתם מרגישים שהמצב הופך מתוח — אומרים לשוטר שבמקום שאתם מעדיפים להמתין בנפרד. זו בקשה לגיטימית לחלוטין, והיא נשמעת הרבה יותר טוב מאשר חילופי דברים במסדרון.
ומה שחשוב להבין: כל מה שקורה שם נראה. ואמירה אחת שנזרקת מתוך כאב אמיתי מתועדת ומצוטטת אחר כך בלי ההקשר שבו נאמרה.
ואותו דבר בכניסה ובחניה, וגם בפרוזדור של בית המשפט. הכלל אחד ופשוט: אין קשר, ואין תגובה — ומי שקשה לו לעמוד בזה מבקש להמתין במקום אחר.
ואל תמחקו כלום — גם לא את מה שמביך
וזו טעות שנעשית מתוך היגיון הפוך לגמרי, ולכן היא כל כך נפוצה.
אדם עובר על ההתכתבות, מוצא הודעה שכתב בכעס, ומוחק אותה. לא כדי להסתיר אירוע — אלא כי הוא מתבייש בה.
ומה שקורה אחר כך: ההודעה קיימת אצל הצד השני, והמחיקה קיימת אצלכם. ואז יש לא רק הודעה קשה, אלא גם מחיקה שדורשת הסבר.
ואותו דבר בעריכה: לא לצלם חלק משיחה, לא לחתוך שורה, ולא ״לסדר״ צילומי מסך. התכתבות שמוצגת חלקית מזמינה בדיוק את השאלה שאתם לא רוצים.
ומה שכן: שמרו הכול, כפי שהוא, כולל מה שאינו נוח לכם. גיבוי מלא, מוקדם ככל האפשר.
ואומר מניסיון: ההתכתבות המלאה — עם החלקים הקשים בתוכה — לרוב מסבירה את ההקשר טוב יותר מכל תמצית מסודרת. וההקשר הוא כמעט תמיד מה שחסר בתיקים האלה.
התיעוד — מה באמת שווה משהו
וזה המקטע המעשי ביותר כאן, והוא נוגע לשני הכובעים גם יחד.
תיעוד בזמן אמת שווה הרבה יותר מתיעוד שנאסף אחרי שהתחיל ההליך. וזה נכון לשני הצדדים, וזה בדיוק מה שהופך את הימים הראשונים לקריטיים.
פנייה למוקד, גם אם לא הוגשה תלונה — קיימת ומתועדת. ביקור במיון או אצל רופא — מתועד, וכולל את מה שנאמר שם.
ומי שנפגע ולא פנה לאיש באותו יום — זה אינו אומר שלא קרה דבר, ואני לא מציג את זה כך. אבל זה כן אומר שהתיעוד יצטרך להיבנות ממקורות אחרים, ושכדאי להתחיל בזה מיד.
ומה שאני מבקש מכל מי שמגיע אליי בשלב הזה: רשימה של תאריכים ואירועים, לפי סדר, עם ציון מה יש לכל אחד — הודעה, צילום, מסמך, או רק זיכרון.
וההפרדה הזו בין ״יש לי מסמך״ לבין ״אני זוכר״ אינה טכנית. היא ההבדל בין מה שאפשר להציג לבין מה שאפשר רק לטעון.
המעצר, השחרור והתנאים — כששני הצדדים חשודים
ואת החלק הזה אני מסביר מראש, כי הוא מפתיע משפחות יותר מכל שלב אחר.
אפשר בהחלט ששני הצדדים ייחקרו, ואפשר שאחד מהם ייעצר. ונקודת המוצא היא שעצור מובא בפני שופט בתוך 24 שעות.
ומה שקורה בפועל בתלונות הדדיות: לעיתים נקבעים תנאים לשני הצדדים — ולעיתים לאחד בלבד, וזה נחווה כעוול גדול.
ואומר את זה בפירוש: התחושה שהתנאים לא הוגנים אינה סיבה לא לקיים אותם. תנאי שלא מקיימים אותו הופך מטענה על אי-הוגנות למעשה של הפרה — וההבדל בהשלכה עצום.
וכשתנאי אינו אפשרי לביצוע — בגלל עבודה, לימודים, או מצב רפואי — הדרך היא לבקש את שינויו בערוץ הנכון ומראש, ולא להפסיק לקיים אותו בשקט.
ומה שחשוב לזכור: כל החלטה בענייני מעצר היא החלטה, ויש בצידה מסלולים. הרחבה — מעצר באלימות במשפחה, הפרת תנאי שחרור וערר על החלטת מעצר.
וההרחקה מהבית — כששניכם גרים באותו מקום
וזו השאלה הכי מיידית עבור מי שהאירוע קרה בביתו, ולכן אני עונה עליה מוקדם.
במצב של תלונות הדדיות עדיין יכול להיקבע שאחד הצדדים מורחק מהבית. והעובדה ששניכם התלוננתם אינה יוצרת סימטריה אוטומטית.
ומה שאני רואה קורה: אדם מקבל תנאי הרחקה, מרגיש שהוא הצד שנפגע, ומסיק שהתנאי ״לא באמת חל עליו״. וזו מסקנה מסוכנת מאוד.
וגם חזרה קצרה הביתה ״רק לקחת בגדים״ אינה עניין שמסתדר לבד. אם צריך להיכנס לבית — עושים את זה בערוץ המוסדר, ולא לפי הבנה טלפונית עם מישהו.
ומה שכן אפשר לעשות היום, ולא דורש אישור מאיש: לארגן מקום לינה ברור, ולעדכן מי שצריך לדעת. אדם שאין לו לאן ללכת מפר תנאים לא מתוך זלזול, אלא מתוך חוסר ברירה — ואת הברירה הזו בונים מראש.
הרחבה — הרחקה מהבית וצו הגנה.
וכשיש ילדים בבית
ואת המקטע הזה אני כותב בזהירות, ומגדיר את גבולותיו מראש.
ילדים שנכחו באירוע, או ששמעו אותו מחדר סמוך, הם חלק מהתמונה — וזה נכון בין אם אף אחד לא התכוון לכך ובין אם לא.
ומה שאני מבקש בראש ובראשונה, והוא גם הנכון וגם הזהיר: אל תשוחחו עם הילדים על מה שהם ראו או יאמרו. לא כדי ״לרענן״, לא כדי להסביר, ולא כדי להרגיע.
ולמה — כי שיחה כזו, גם כשהיא נובעת מדאגה כנה, עלולה להיתפס כניסיון להשפיע. וילד שנשאל אחר כך אם דיברו איתו עונה בכנות.
ומה שכן: לשמור על שגרה ככל האפשר, ולהימנע לחלוטין מלנהל את הסכסוך מולם או באוזניהם. וגם לא בטלפון בחדר הסמוך, ולא בשיחה עם קרוב משפחה כשהם בבית. ילדים שומעים הרבה יותר משנדמה להורים, והם מספרים את מה ששמעו במילים שלהם.
ואומר גם מה איני עושה: איני מטפל בהיבטים של דיני משפחה ובהסדרי ראייה. אני מטפל בהליך הפלילי, ובמקום שבו השניים נוגעים זה בזה אני אומר את זה במפורש ולא מטשטש.
וכשצד אחד רוצה לחזור בו
וזו נקודה שמגיעה כמעט תמיד אחרי שהסערה שוככת, ויש בה אי-הבנה מרכזית.
ההנחה הרווחת היא שאם המתלונן מבקש לבטל את התלונה — התיק נסגר. וזה אינו מדויק.
בקשת ביטול היא נתון שנשקל, והיא אינה מפסיקה את ההליך מאליה. וההחלטה אינה בידי הצדדים.
ובתלונות הדדיות זה מסתבך פי שניים: לעיתים צד אחד מבקש לבטל והשני לא, ולעיתים שניהם מבקשים — ועדיין ההליך ממשיך.
⛔ ומכאן הדבר שאסור: לא משכנעים את הצד השני לבטל. לא ישירות, לא ברמז, ולא באמצעות המשפחה. וזו בדיוק הפעולה שהופכת תיק שהיה עלול להסתיים לתיק חדש וחמור יותר.
ואוסיף מה שאני אומר למי ששואל אותי אם מותר ״רק להגיד לה שאני לא כועס״: לא. ולא משום שהמשפט עצמו בעייתי, אלא משום שאין דרך להוכיח אחר כך שזה כל מה שנאמר. וברגע שיש פנייה, השאלה כבר אינה מה נאמר בה — אלא למה הייתה בכלל.
ומי שהצד השני פנה אליו מיוזמתו בעניין הזה — מעביר את זה לעורך הדין, ואינו מנהל את השיחה בעצמו. הרחבה — ביטול תלונה באלימות במשפחה.
שני תיקים, שתי החלטות — ולא בהכרח זהות
וזו נקודה שכדאי להפנים מוקדם, כי היא מונעת אכזבה ובלבול בהמשך.
שני התיקים אינם נעים יחד. הם יכולים להתקדם בקצב שונה, ולהסתיים בהחלטות שונות לחלוטין.
ואפשר בהחלט שתיק אחד ייסגר והשני לא. ומי שמצפה לתוצאה מראה — מופתע.
ומה שאני אומר למשפחות בשלב הזה: סגירת התיק שלכם אינה קורית בגלל שהתיק השני נסגר, ואינה נמנעת בגללו.
ומה שקורה כשאדם מחכה לתוצאה בתיק אחד כדי להבין מה יהיה בשני: הוא מאבד שבועות שבהם היה אפשר לפעול. ואיני מכיר מצב שבו ההמתנה הזו הועילה למישהו.
ולכן ההתמקדות היחידה שיש בה תועלת היא בתיק שבו אתם חשודים. ואיני אומר את זה כדי לבטל את מה שקרה לכם — אלא כי החזית שבה החירות שלכם עומדת על הפרק היא אחת.
ומי שמנהל את שתי החזיתות באותה עוצמה מוצא את עצמו לרוב מנהל היטב את זו שאינה דחופה. הרחבה — סגירת תיק פלילי.
הטעויות שאני רואה חוזרות במצב הזה
ואלה טעויות של אנשים במצוקה, לא של אנשים לא זהירים — ולכן הן חוזרות.
הראשונה — להתלונן כתגובה. לא משום שהדבר לא קרה, אלא משום שהעיתוי נבחר מתוך תחושת חוסר צדק ולא מתוך שיקול. וזה בדיוק מה שמייצר את השאלה ״למה רק עכשיו״.
השנייה — להסביר יותר מדי. אדם מרגיש שאם רק יסביר את כל ההיסטוריה הכול יובן, ומספק בדרך שורה של פרטים שאיש לא שאל עליהם ושעכשיו צריך לעמוד מאחוריהם.
השלישית — להשיב להודעה אחת. אחת מספיקה.
הרביעית — למחוק מתוך בושה. ובשלב הבא מתברר שהמחיקה דורשת הסבר יותר ממה שנמחק.
והחמישית — להניח שההליך יסתדר לבד כי ״שנינו רגועים עכשיו״. וההליך אינו נשען על מצב הרוח בין הצדדים, והוא ממשיך גם כשבבית כבר שקט.
ומה קורה עם הזמן — כששני התיקים מתמשכים
ואת החלק הזה אני אומר למי שכבר עברו כמה שבועות, והסערה הראשונה שככה.
מה שקורה כמעט תמיד הוא שהחיים ממשיכים והתנאים נשארים. והשילוב הזה הוא שמייצר את רוב ההפרות שאני רואה — לא זדון, אלא שחיקה.
אדם עומד בתנאי חודש, ואז מגיע יום שבו הוא חייב להיכנס לבית בגלל משהו דחוף, והוא נכנס. ואומר לעצמו שזה חד-פעמי, וזה באמת חד-פעמי — ובתיק זה נראה אחרת לגמרי.
ומה שאני מבקש: ברגע שתנאי נעשה בלתי אפשרי, זה הסימן לפנות — ולא אחרי שהוא הופר. בקשה לשינוי תנאי מראש היא דבר אחד; הסבר בדיעבד הוא דבר אחר לגמרי.
ובמקביל, השקט שמגיע אחרי כמה שבועות מפתה להסיק שהכול נגמר. ושקט אינו מידע — הוא יכול להיות תיק שנסגר, והוא יכול להיות תיק שנבנה, ואי-אפשר להבחין ביניהם מבחוץ.
ולכן מה שאני עושה בתקופה הזו אינו ״לחכות״: בודקים מה מצב שני התיקים, ומה נדרש עכשיו כדי שלא נגלה דברים באיחור.
ומה שהמשפחה סביב יכולה לעשות — ומה לא
ואת המקטע הזה כתבתי להורים, לאחים ולחברים, כי הם לרוב אלה שרוצים לעזור והם גם אלה שגורמים לנזק הגדול ביותר.
⛔ מה שלא עושים: לא פונים לצד השני. לא ״לדבר בהיגיון״, לא לברר, ולא להתנצל בשם מישהו. פנייה של קרוב משפחה נחשבת פנייה.
⛔ ולא מפרסמים דבר. לא בקבוצה משפחתית, לא בסטטוס, ולא בתגובה לשמועה. ומה שנכתב בכעס נשמר, ומגיע לתיק בדיוק כפי שנכתב.
ומה שכן, והוא שווה הרבה: לעזור בדברים שהופכים את התנאים לאפשריים. מקום לינה, הסעה, שמירה על ילדים בשעות שנקבעו, ליווי לתחנה.
ולשמור מסמכים ותאריכים במקום אחד — אדם אחד במשפחה שמחזיק את התיק, ולא שלושה שכל אחד מחזיק חלק.
ולעזור גם בדבר אחד שקל לפספס: לוודא שיש למי שנמצא בהליך אוכל, שינה, ומישהו שמלווה אותו לתחנה. אדם מותש מקבל החלטות גרועות, וזה נכון בכל שלב.
ולבסוף, ואולי החשוב מכול: להיות שם בלי לדרוש הסברים. מי שנמצא בתוך הליך כזה מספר את הסיפור שוב ושוב בחקירות. הוא לא צריך לספר אותו גם בבית.
והצורך שיאמינו לכם — הרגש שמניע כמעט כל טעות כאן
ואת המקטע הזה אני כותב כי בלעדיו כל האזהרות בעמוד נשמעות כמו רשימת איסורים, והן אינן כאלה.
כמעט כל טעות שמניתי כאן נובעת מאותו מקום: הצורך העז שיאמינו לכם.
ומשם מגיע הכול — הרצון להסביר יותר, להוסיף פרטים, להשיב להודעה, לפנות לעד, לפרסם משהו שיראה שהאמת אצלכם. ואף אחת מהפעולות האלה אינה נובעת מזדון. כולן נובעות מתסכול.
ומה שאני אומר, ואיני מתיימר שזה קל: המקום שבו נקבע אם מאמינים לכם אינו ההודעה, אינו הפוסט, ואינו השיחה עם השכן.
ומי שמנסה לשכנע במקומות האלה משיג בדיוק את ההפך — הוא מייצר חומר חדש שצריך להסביר, ומחליש את המקום היחיד שבו זה באמת נבדק.
ולכן אני מבקש דבר אחד: את כל האנרגיה שיש לכם — להפנות לתיעוד ולסדר, ולא לשכנוע. וזה מרגיש פסיבי, ואינו פסיבי כלל. זו העבודה עצמה.
איך זה עובד — בשקט, בדיסקרטיות וביעילות
- שולחים לי הודעה בוואטסאפ (או משאירים פרטים) — כמה מילים על מה שקורה, גם אם אתם באמצע אירוע. בדיסקרטיות מלאה.
- חוזרים אליכם — מהר, כי בתיקים אלה כל שעה חשובה.
- מדברים לגופו של עניין — מה קרה, מה הפתרונות האפשריים, ומה העלויות — בשקיפות מלאה, בלי הפתעות.
- מתקדמים — אפשר להיפגש באחד המשרדים (אשדוד או ראשון לציון), אבל היום אפשר גם לנהל הכול דיגיטלית, מהר ויעיל.
שכר הטרחה נקבע לפי מורכבות התיק והיקפו · דיסקרטיות מלאה. שלחו לנו הודעה ונראה מה ניתן לעשות.
ומה אני בודק כשמגיעים אליי עם שתי תלונות
ואומר את זה כדי שתדעו למה לצפות, ומה כדאי להביא.
ראשית — מה נאמר בכל אחת מהתלונות, ומתי בדיוק הוגשה כל אחת. ההפרש בזמנים הוא לרוב הפרט הראשון שמסביר את התמונה.
שנית — מה קיים בתיעוד מזמן אמת: פניות, מסמכים רפואיים, התכתבויות מלאות. ולא תמצית, ולא מה שנבחר להראות לי — הכול.
שלישית — מה נאמר בחקירות שכבר נערכו, ואיפה יש פערים בין הגרסאות של אותו אדם. וזה נכון גם לגביכם, ואני אומר את זה מראש: איני יכול לעבוד עם גרסה שאיני מכיר את החולשות שלה.
ורביעית — מה התנאים שנקבעו, ממתי, ומה מהם אינו בר-ביצוע בפועל. כי תנאי שאינו בר-ביצוע הוא הפרה שמחכה לקרות.
וחמישית — האם היה קשר כלשהו עם הצד השני מאז האירוע, ואני שואל את זה ישירות ובלי שיפוט. כי אם היה, עדיף שאדע עליו ממכם עכשיו מאשר שאשמע עליו בפעם הראשונה מהצד השני. ואדם שמסתיר את הפרט הזה מעורך דינו מייצר בדיוק את ההפתעה שאי-אפשר לטפל בה בזמן אמת.
ומה שיוצא מהבדיקה הזו אינו הבטחה, אלא תמונה — ולפיה מחליטים מה עושים ראשון. ולעיתים הדבר הראשון אינו קשור כלל לתלונה, אלא לתנאי שכבר עכשיו אינו בר-ביצוע ועומד להישבר תוך ימים.
ומה שאני מבקש שתיקחו מהעמוד הזה
ואם תזכרו מכאן חמישה דברים בלבד — שיהיו אלה, ולפי הסדר הזה.
ראשית: שתי תלונות אינן מתקזזות. יש שני תיקים, ורק באחד מהם החירות שלכם עומדת על הפרק — ובו מתמקדים.
שנית: אין קשר עם הצד השני. לא בתשובה, לא דרך המשפחה, ולא כשהוא פנה ראשון. וזו האזהרה היחידה בעמוד שאין לה יוצא מן הכלל.
שלישית: לא מוחקים ולא עורכים — שומרים הכול כפי שהוא, כולל מה שמביך. המחיקה תמיד דורשת יותר הסבר ממה שנמחק.
רביעית: תנאים מקיימים גם כשהם מרגישים לא הוגנים, ומבקשים לשנות אותם מראש ובערוץ הנכון. תנאי שהופר הוא כבר לא טענה על אי-הוגנות.
וחמישית: מתייעצים לפני החקירה ולא אחריה. וזו הפעולה היחידה ברשימה שכל השאר תלוי בה.
ואומר גם מה איני מבקש מכם: איני מבקש שתפסיקו להרגיש שנעשה לכם עוול. אני מבקש רק שההרגשה הזו לא תכתיב את הפעולות בשבועות הקרובים — כי בדיוק שם היא עולה הכי ביוקר.
מה אני עושה, ומה איני עושה
ואת הגבול הזה אני מציב במפורש, במיוחד בתיקים כאלה — כי דווקא בהם מגיעות אליי בקשות שאיני יכול להיענות להן.
מה שאני עושה: קורא את שתי התלונות ואת החומר, בונה את הגרסה שלכם בצורה מסודרת ומדויקת, מלווה לחקירה, ומטפל בתנאים ובמעצר בערוצים הנכונים.
ומה שאיני עושה, ואומר את זה בלי סייגים: איני מתאם גרסאות. איני מסייע ליצירת קשר עם מתלונן, עד או צד שני. איני מייעץ כיצד לשכנע מישהו לחזור בו מתלונה. ואיני מבטיח תוצאה.
ואיני עושה את הדברים האלה לא רק משום שהם אסורים — אלא משום שהם מזיקים לכם. כל אחד מהם הופך תיק שאפשר להתגונן בו לתיק שני שאי-אפשר להסביר.
ומה שאני כן מבקש מכם: להביא את הדברים כפי שהם, כולל מה שמביך וכולל מה שאתם חוששים ממנו. הפתעה בחקירה גרועה בהרבה משיחה לא נעימה במשרד.
שלחו לנו הודעה ונראה מה ניתן לעשות. ספרו לנו מה קרה
שאלות ותשובות — תלונות הדדיות באלימות במשפחה
שנינו הגשנו תלונה — זה מתקזז?
לא, וזו ההנחה השגויה הנפוצה ביותר במצב הזה. כל תלונה נבדקת בפני עצמה, והעובדה שגם אתם התלוננתם אינה מקטינה את החשד נגדכם. מה שנוצר בפועל הוא שני תיקים ושני חשודים, ואתם משיבים כחשודים בתיק אחד ומוסרים עדות כמתלוננים בשני — לעיתים באותו יום. ומה שחשוב מכול: כל מילה שנאמרת בכובע אחד קיימת גם בכובע השני, ולכן מי שמגזים בתלונה שלו כדי שיתייחסו אליה ברצינות מייצר לעצמו סתירה בתיק שבו הוא מתגונן.
כדאי שאגיש תלונה נגדית כדי לאזן?
איני נותן כאן הכוונה להגיש תלונה כדי לאזן, ואומר את זה במפורש. תלונה מוגשת כשהיא אמת ומשקפת אירוע שקרה — לא ככלי טקטי. ומה שקורה כשהיא מוגשת כתגובה: מגיעה בחקירה השאלה ״למה התלוננת רק אחרי שהיא התלוננה״, ולשאלה הזו יש לעיתים תשובה טובה לחלוטין — פחד, בושה, או תקווה שזה ייגמר לבד — אבל תשובה טובה שנאמרת בהפתעה נשמעת אחרת מתשובה שנאמרת מתוך שליטה בעובדות. ולכן זו החלטה שמקבלים אחרי ייעוץ, ולא באותו ערב.
היא התחילה — זו לא הגנה מספיקה?
זה לרוב נאמר באמת, ואני מתייחס לזה ברצינות — אבל כטענה בפני עצמה זה אינו עונה על מה שנשאל. מה שנבחן אינו רק מי פתח, אלא מה כל אחד עשה, מתי, ומה היה יחסי הכוחות באותו רגע. וטענות כמו הגנה עצמית או הדיפה נבחנות לגופן, לפי הנסיבות הקונקרטיות ולפי הראיות, ואיני מבטיח לאיש שטענה כזו תתקבל. מה שאני כן אומר: היא נבחנת ברצינות כשהיא מוצגת בדיוק ועם מה שתומך בה, ולא כשהיא מוצגת כתחושה כללית.
הצד השני שולח לי הודעות — מותר לי להשיב?
לא, ואל תשיבו גם על הודעה אחת. פנייה מצידכם עלולה להיתפס כניסיון להשפיע על מתלונן, וזו חשיפה לעבירה נפרדת — לעיתים חמורה מזו שבתיק המקורי. וזה נכון גם כשהצד השני פנה ראשון, וגם כשהתוכן תמים לחלוטין. ואם יש תנאי שחרור או צו שאוסר קשר, ההודעה היחידה הזו היא הפרה, גם כשהיא נשלחה מתוך כאב ולא מתוך זדון. ומה שכן עושים: מעבירים את הפנייה לעורך הדין, בלי להשיב עליה ובלי למחוק אותה.
אפשר לבקש מהמשפחה לדבר איתה במקומי?
לא, ובשום צורה. פנייה של הורה, אח או חבר משותף היא פנייה לכל דבר, וההפרדה של ״זה לא אני, זה אבא שלי״ אינה מגינה על איש. וזו אחת הטעויות שאני רואה הכי הרבה, כי היא נעשית מתוך רצון כן לעזור: מישהו מהמשפחה מחליט לבד ״לדבר איתה בשקט״, ובן לילה נוצר קושי חדש בתיק. ולכן אני מבקש מכל מי שסביב — ולא רק מהחשוד עצמו — לא ליזום שום קשר, ולעדכן אותי אם מישהו כבר עשה זאת.
מחקתי הודעות שכתבתי בכעס — זה בעיה?
זה עלול להיות, ולכן אני מבקש להפסיק למחוק מעכשיו. ההודעה שמחקתם קיימת אצל הצד השני, והמחיקה קיימת אצלכם — ואז יש לא רק הודעה קשה אלא גם מחיקה שדורשת הסבר. ואותו דבר בעריכה: לא חותכים שורה מצילום מסך ולא מציגים חלק משיחה, כי התכתבות חלקית מזמינה בדיוק את השאלה שאתם לא רוצים. ומה שכן: גיבוי מלא של הכול כפי שהוא, כולל החלקים הלא נוחים. ולרוב דווקא ההתכתבות המלאה היא זו שמסבירה את ההקשר.
איזה תיעוד באמת עוזר?
תיעוד מזמן אמת, ובפער גדול. פנייה למוקד קיימת ומתועדת גם כשלא הוגשה בעקבותיה תלונה, וביקור במיון או אצל רופא מתועד וכולל את מה שנאמר שם. התכתבויות מלאות שווֹת יותר מקטעים נבחרים. ומי שנפגע ולא פנה לאיש באותו יום — זה אינו אומר שלא קרה דבר, ואיני מציג את זה כך, אבל זה כן אומר שהתיעוד יצטרך להיבנות ממקורות אחרים וכדאי להתחיל בזה מיד. ומה שאני מבקש: רשימת תאריכים ואירועים לפי סדר, עם ציון מה יש לכל אחד — מסמך, הודעה, או רק זיכרון.
שנינו חשודים — אפשר ששנינו ניעצר?
אפשר ששני הצדדים ייחקרו, ואפשר שאחד מהם ייעצר. ונקודת המוצא היא שעצור מובא בפני שופט בתוך 24 שעות. ומה שקורה בפועל בתלונות הדדיות: לעיתים נקבעים תנאים לשני הצדדים ולעיתים לאחד בלבד, וזה נחווה כעוול גדול. ואומר בפירוש: התחושה שהתנאים אינם הוגנים אינה סיבה לא לקיים אותם. תנאי שלא מקיימים אותו הופך מטענה על אי-הוגנות למעשה של הפרה, וההבדל בהשלכה עצום. וכשתנאי אינו אפשרי לביצוע — מבקשים לשנותו בערוץ הנכון ומראש.
קיבלתי תנאי הרחקה למרות שאני הצד שנפגע — מה עושים?
מקיימים את התנאי, ובמקביל בודקים את המסלולים שיש להשגה עליו. וזה נשמע לא הוגן, ואיני מנסה לטעון שזה קל — אבל אדם שמסיק שהתנאי ״לא באמת חל עליו״ מייצר לעצמו בעיה חדשה במקום לפתור את הקיימת. וגם חזרה קצרה הביתה ״רק לקחת בגדים״ אינה עניין שמסתדר לבד: אם צריך להיכנס לבית, עושים זאת בערוץ המוסדר ולא לפי הבנה טלפונית. ומה שאפשר לעשות היום בלי אישור מאיש: לארגן מקום לינה ברור, כי מי שאין לו לאן ללכת מפר תנאים מתוך חוסר ברירה.
יש לנו ילדים — מה מותר לי להגיד להם?
אל תשוחחו איתם על מה שהם ראו או על מה שיאמרו — לא כדי לרענן, לא כדי להסביר ולא כדי להרגיע. שיחה כזו, גם כשהיא נובעת מדאגה כנה, עלולה להיתפס כניסיון להשפיע, וילד שנשאל אחר כך אם דיברו איתו עונה בכנות. ומה שכן: לשמור על שגרה ככל האפשר, ולהימנע לחלוטין מלנהל את הסכסוך מולם או באוזניהם. ואומר גם מה איני עושה: איני מטפל בהיבטים של דיני משפחה ובהסדרי ראייה. אני מטפל בהליך הפלילי, ובמקום שבו השניים נוגעים זה בזה אני אומר זאת במפורש.
אם היא תבטל את התלונה — התיק שלי ייסגר?
לא בהכרח, וזו אי-הבנה מרכזית. בקשת ביטול היא נתון שנשקל, והיא אינה מפסיקה את ההליך מאליה — וההחלטה אינה בידי הצדדים. ובתלונות הדדיות זה מסתבך פי שניים: לעיתים צד אחד מבקש לבטל והשני לא, ולעיתים שניהם מבקשים וההליך עדיין ממשיך. ומה שאסור בשום מצב: לא משכנעים את הצד השני לבטל — לא ישירות, לא ברמז ולא דרך המשפחה. וזו בדיוק הפעולה שהופכת תיק שהיה עלול להסתיים לתיק חדש וחמור יותר.
אפשר ששני התיקים ייגמרו אחרת?
בהחלט, וכדאי להפנים את זה מוקדם. שני התיקים אינם נעים יחד: הם יכולים להתקדם בקצב שונה ולהסתיים בהחלטות שונות לגמרי, ואפשר שאחד ייסגר והשני לא. ומי שמצפה לתוצאה מראה מופתע. ומה שאני אומר בשלב הזה: סגירת התיק שלכם אינה קורית בגלל שהתיק השני נסגר, ואינה נמנעת בגללו. ולכן ההתמקדות היחידה שיש בה תועלת היא בתיק שבו אתם חשודים — ולא כדי לבטל את מה שקרה לכם, אלא כי החזית שבה החירות שלכם עומדת על הפרק היא אחת.
זומנתי לחקירה — במה זה שונה כששנינו התלוננו?
בשלושה דברים. הראשון: בררו באיזה מעמד אתם מוזמנים, כי עדות של מתלונן וחקירה של חשוד אינן אותו דבר — ובמצב הזה אפשר בהחלט להיות שניהם. השני: תישאלו כמעט תמיד על התלונה שלכם עצמכם — מתי הגשתם, למה אז, ומה בדיוק אמרתם בה — ומי שאינו זוכר מה כתב נמצא בעמדה קשה, כי הפער נראה כשינוי גם כשהוא רק שכחה. והשלישי: זכות ההיוועצות בעורך דין קיימת לפני החקירה, לא אחריה, ובדיוק כאן אנשים מוותרים עליה.
אני חושש שאם אשתוק זה ייראה רע — מה עדיף?
זו החלטה שמתקבלת לפי החומר הקונקרטי ולא לפי כלל אצבע, ולכן איני נותן עליה תשובה גורפת בעמוד באינטרנט. ומה שאני כן אומר: ההחלטה הזו נכונה יותר כשמקבלים אותה עם עורך דין לפני החקירה, וכמעט תמיד גרועה יותר כשמקבלים אותה באמצע החקירה, מתוך לחץ ותגובה לשאלה שהופתעתם ממנה. ומה שאני רואה קורה למי שנכנס בלי להיוועץ: הוא מסביר טוב מאוד את מה שהוא חושב שנשאל, ולא את מה שנשאל בפועל.
עבר שבוע ולא עשיתי כלום — איחרתי?
לא, וזה שלב שבו עוד אפשר לעשות הרבה — אבל אל תמשיכו להמתין. מה שכן קרה בשבוע הזה הוא שהתיעוד מזמן אמת נעשה קשה יותר לאיסוף, ושהחקירה מתקרבת. ומה שאני מבקש שתעשו היום: לגבות את כל ההתכתבויות כפי שהן, לרשום את התאריכים לפי סדר, ולהפסיק כל קשר עם הצד השני אם היה כזה. ואיני מבטיח דבר לגבי התוצאה — אבל ״כבר מאוחר״ הוא כמעט תמיד מסקנה מוקדמת מדי, במיוחד לפני שהחלה החקירה.
מה עושים כשהצד השני מפרסם על זה ברשת?
לא מגיבים, ולא מפרסמים בחזרה — ואת זה אני אומר גם למי שסביב, כי הפרסום מגיע לרוב מהמשפחה ולא מהצד עצמו. מה שנכתב בכעס נשמר, ומגיע לתיק בדיוק כפי שנכתב, וגם תגובה עניינית לחלוטין נראית אחרת כשהיא מוצגת לצד השאר. ומה שכן עושים: מתעדים את הפרסום — צילום מסך מלא, עם התאריך ועם ההקשר — ומעבירים אותו לעורך הדין. ולפרסום כזה עשויות להיות השלכות משל עצמו, וזו בדיוק סיבה לטפל בו בערוץ הנכון ולא ברשת.
אנחנו רוצים להשלים ולחזור לחיות יחד — זה משנה משהו?
זה עשוי להיות רלוונטי, אבל הוא אינו מפסיק את ההליך ואינו מבטל תנאים מאליו. וזו נקודה שאני מבקש לדייק בה, כי כאן נעשות טעויות יקרות: כל עוד קיים תנאי או צו שאוסר קשר, הוא בתוקף גם כששני הצדדים רוצים אחרת, וגם כשהם משוכנעים שהכול מאחוריהם. וחזרה לחיות יחד בניגוד לתנאי אינה השלמה — היא הפרה. ומה שעושים במצב כזה הוא לפנות בערוץ הנכון ולבקש לשנות את התנאי, ולא להסדיר את זה בין הצדדים.
איך זה משפיע על העבודה ועל הרישום?
ואת השאלה הזו אני שומע כמעט תמיד, ואענה בזהירות. עצם קיומו של הליך אינו זהה להרשעה, וההשלכות תלויות בשלב שבו התיק נמצא ובאופן שבו הוא מסתיים — ואיני נותן על כך תשובה כללית בלי לראות את התיק. ומה שכן חשוב לדעת עכשיו: תנאי שחרור הם לרוב מה שמשפיע על היום-יום מיד, ולפניהם צריך להיערך. ולכן הפעולה הנכונה בשלב הזה היא לוודא שהתנאים שנקבעו הם ברי-ביצוע ואינם מתנגשים בעבודה — ולא לנסות להעריך לבד מה יקרה בסוף.
מה אתה בודק כשמגיעים אליך עם שתי תלונות?
ארבעה דברים. מה נאמר בכל אחת מהתלונות ומתי בדיוק הוגשה כל אחת — ההפרש בזמנים הוא לרוב הפרט הראשון שמסביר את התמונה. מה קיים בתיעוד מזמן אמת — הכול, ולא תמצית ולא מה שנבחר להראות לי. מה נאמר בחקירות שכבר נערכו ואיפה יש פערים בין הגרסאות של אותו אדם — וזה נכון גם לגביכם, כי איני יכול לעבוד עם גרסה שאיני מכיר את החולשות שלה. ומה התנאים שנקבעו וממתי, כי תנאי שאינו בר-ביצוע הוא הפרה שמחכה לקרות.
מה אתה לא מוכן לעשות?
ואומר את זה בלי סייגים, כי דווקא בתיקים כאלה מגיעות אליי בקשות שאיני יכול להיענות להן. איני מתאם גרסאות. איני מסייע ליצירת קשר עם מתלונן, עם עד או עם הצד השני. איני מייעץ כיצד לשכנע מישהו לחזור בו מתלונה. ואיני מבטיח תוצאה. ואיני עושה את הדברים האלה לא רק משום שהם אסורים — אלא משום שהם מזיקים לכם: כל אחד מהם הופך תיק שאפשר להתגונן בו לתיק שני שאי-אפשר להסביר. ומה שאני כן מבקש: להביא את הדברים כפי שהם, כולל מה שמביך.
התוכן בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי; אין להסתמך עליו ללא התייעצות פרטנית עם עורך דין.